החלטה בתיק רע"ב 6566/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים ( כב' השופטים: א' טל - סג"נ; א' מקובר; י' שפסר), בעת"א 9338-05-13, מיום 10.9.2013, במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב 1 כנגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 30.4.2013.

רקע והליכים קודמים

2.             ביום 17.9.2003, הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את המבקש, ביחד עם שני נאשמים נוספים (המבקש והשניים הנוספים, להלן: המורשעים), בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. מהכרעת הדין עולה, כי על רקע הפיגועים שהתרחשו באותה תקופה, החליטו השלושה לנקום באוכלוסייה הערבית. לצורך כך, הם הציבו עגלה בה הוטמן מטען חבלה, בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים, במטרה לקטול את חיי העוברים והשבים במקום, ובכלל זאת תלמידות בית הספר. תוכניתם הזדונית של המורשעים סוכלה בזכות פעולותיהם של שני שוטרים ערניים אשר נכחו במקום. השוטרים הבחינו בהתנהלותם מעוררת החשד של שניים מבין המורשעים, עצרו אותם והזעיקו למקום חבלן משטרה, לאחר שאחד המורשעים מסר להם כי בעגלה הוטמן מטען חבלה. החבלן שהגיע למקום הצליח לנטרל את מטען החבלה מבלי שאיש נפגע. בגין הרשעתו בעבירות לעיל, נגזרו על המבקש  15 שנות מאסר לריצוי בפועל, החל מיום 29.4.2002.

           ביום 11.12.2006, דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו  של בית המשפט המחוזי ועל חומרת העונש שהוטל עליו (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל(11.12.2006)).

ההליכים בפני ועדת השחרורים

3.             לאחר שסיים לרצות שני-שליש מעונש המאסר שהוטל עליו, הגיש המבקש לועדת השחרורים (להלן: הועדה) בקשה לשחרור מוקדם. ביום 15.5.2012, נדחתה בקשתו של המבקש. הועדה ציינה, כי הכלל הוא שיש לרצות את מלוא תקופת המאסר בפועל שהוטלה בגזר הדין, ולכן לא עומדת לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, אלא שעליו להוכיח כי מתקיימים התנאים המצדיקים זאת. נקבע, כי בשלב זה המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו. הועדה ציינה את עברו המשמעתי של המבקש, הכולל שתי עבירות משמעת בתוך בית הסוהר, והפרה של תנאי חופשה מיוחדת אליה יצא, וכן את עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות. בנוסף, עמדה הועדה על כך שהמבקש מרצה מאסר בגין "עבירה אידיאולוגית", הנושאת בצידה חומרה יתרה "הן משום נסיבותיה, והן משום מניעיה". עוד קבעה הועדה, כי די בחומרת העבירה בכדי ללמד על המסוכנות העתידית הנשקפת מהמבקש. בנוסף, ציינה הועדה, כי בפניה הוצגו מידעים חסויים, מהם עולה כי המבקש לא זנח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו, וכי, על רקע ה"אידיאולוגיה של 'תג מחיר' לה אנו עדים בשטחי האזור", קיצור עונשו של המבקש במידה כה משמעותית, יפגע הן באינטרס הציבורי והן בהרתעת הכלל. אשר לתוכנית השיקום שהציעה הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א), נקבע, כי אין בה כדי לספק מענה הולם במישור השיקומי או במישור הטיפולי. בהקשר זה, הדגישה הועדה, כי היה ראוי להתחיל בהליך טיפולי בין כותלי הכלא, ויש צורך להציע מסגרת טיפולית בה יוכל להשתלב המבקש גם לאחר שחרורו. הועדה הטעימה, כי המבקש הביע, אמנם, בפניה חרטה מילולית על מעשיו, והצהיר כי עבר מהפך מחשבתי במהלך מאסרו, אך אין בכך די על מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש אם ישוחרר מכלאו. עוד ציינה הועדה בהחלטתה, כי:

"במהלך הדיון המלצנו לאסיר [המבקש] ולסניגוריתו להתמקד בהליך הטיפול, שתחילתו בתקופת המאסר, בהבעת נזקקות ובעשיית פעולות המסייעות להליך זה, כמו גם להציג, ככל שיחפוץ בכך בעתיד, תוכנית שיקומית הכוללת הליך טיפולי ופיקוח הדוק יותר."

           על יסוד הדברים האלו, קבעה הועדה כי יש לבכר את האינטרס הציבורי, שעניינו באיון המסוכנות הנשקפת מהמבקש ובהרתעת הכלל, על פני האינטרס הפרטי של המבקש באיחוד עם משפחתו. לפיכך, נדחתה בקשתו של המבקש.

            ביום 27.11.2012, התקיים דיון בבקשתו של המבקש, לערוך דיון חוזר בהחלטת הועדה מיום 15.5.2012. בסופו של הדיון ציינה הועדה, כי מדו"חות גורמי הטיפול של שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס), עולה כי המבקש החל בהליך טיפולי, לאחר שהביע נזקקות כנה לכך. עוד צוין, כי מצידו של המבקש נרשמו נכונות ועניין להמשיך בהליך הטיפולי גם לאחר שחרורו. גורמי הטיפול הדגישו כי מההליך הטיפולי עד כה מסתמן שהמבקש "נרתם לטיפול ונתרם ממנו", וכן ניכר שהמבקש "מבין את עיוותי החשיבה שהובילו אותו לביצוע העבירה". עוד הוסיפה הועדה וציינה, כי עבור המבקש הוצגה "תוכנית טיפולית ושיקומית כדבעי", אשר כוללת "טיפול פרטני ומשפחתי מתאים ותואם". יחד עם זאת, הדגישה הועדה כי הטיפול במבקש, אשר החל בעקבות המלצת הועדה, מצוי בשלביו הראשוניים, ולכן לא די בו על מנת להצדיק את שחרורו של המבקש. לפיכך קבעה הועדה, כי אמנם אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש, אך בהחלט יש לדון מחדש בבקשת השחרור של המבקש, כאשר יתקבלו אינדיקציות באשר להתקדמות הטיפול בו. דיון מחודש נקבע לחודש פברואר 2013. 

            ביום 6.2.2013, התקיים, בשלישית, דיון בבקשת השחרור המוקדם של המבקש. בהחלטת הועדה בעקבות אותו דיון, צוין כי באותו היום הוחלט לשחרר על-תנאי אחד משותפיו של המבקש לדבר העבירה - עופר גמליאל. הודגש בהקשר זה, כי במישור השיקומי ישנם מספר הבדלים בין השניים, ובכלל זאת: שוני במידעים של השב"ס ובהתייחסות השב"כ בקשר לשניים; עברם הפלילי השונה; והרשמים השונים שהותירו על הועדה אישיותם של השניים, וביטויי האחריות והחרטה שלהם. בהמשך לכך, ציינה הועדה כי קיים "דיסונאנס" בין העמדות האידיאולוגיות הגלויות שהציג המבקש בפני הועדה, לבין היבטים מסוימים בחוות הדעת שהונחו לפניה. לפיכך, מצאה הועדה לנכון להורות על עריכת חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של המבקש, ולדחות את המשך הדיון בעניינו של המבקש עד לקבלתה של חוות הדעת.

            ביום 30.4.2013, לאחר שהוגשה חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של המבקש, התקיים דיון נוסף בבקשת השחרור. בהחלטתה, ציינה הועדה כי התנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו הייתה תקינה בדרך כלל, כאשר עבירות המשמעת שנרשמו לחובתו לא היו חמורות. כמו כן, צוין על-ידי הועדה כי בדו"חות השב"כ לא מיוחסת למבקש מסוכנות קונקרטית, ובאמור בהן אין כדי לשלול התנהגות תקינה בדרך כלל, מצידו של המבקש. אשר לדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי, הועדה מצאה בו תימוכין להתרשמותה, לפיה המבקש הוא בעל אישיות מורכבת, אשר מגלה התייחסות מורכבת לעבירה שביצע. בנוסף, הדגישה הועדה, כי בדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי נקבע שהסיכוי שהמבקש יחזור לפעילות לאומנית ובלתי-חוקית הינו נמוך מאוד. בהמשך, סקרה הועדה את עמדתם של גורמי הטיפול בשב"ס, המבוססת על הטיפול הפרטני שעבר המבקש, מאז חודש אוגוסט 2012. לעמדתם של גורמי הטיפול, המבקש שיתף פעולה עם המטפלים, וניכר כי הטיפול סייע לו להבין את עיוותי החשיבה שהביאו אותו לבצע את העבירה. בנוסף, התרשמו גורמי הטיפול שכעת המבקש מבין את חומרת מעשיו, מביע חרטה כנה בגינם, ומוכן להמשיך בהליך הטיפולי גם בתקופת השחרור על-תנאי. עוד עמדה הועדה על תוכנית השיקום שהוצגה עבור המבקש, אשר כוללת, בין היתר, את שילובו של המבקש בכולל ביישוב בת עין, לצד עבודה ביישוב, במקביל להמשך ההליך הטיפולי וצו פיקוח למשך שנתיים. לסיכום, ציינה הועדה את התרשמותה החיובית מהמבקש ומדבריו, וכן "מהדרך הטיפולית אותה החל והמשיך [המבקש] המצביעה על התפתחות, העמקה והשגת תוצאות חיוביות בהיבט הטיפולי שיש בהם כדי לתרום לשיקומו ויש בהם כדי לסייע בצמצום מסוכנותו". עוד הטעימה הועדה, כי יש לזקוף לזכותו של המבקש את השתלבותו התקינה בסבב החופשות; את דרכו החינוכית בתקופת המאסר; ואת מצבו המשפחתי, שכן המבקש הוא אב ל-8 ילדים.

לאור הדברים האלו, קבעה הועדה כי יש לשחרר את המבקש בתנאים הבאים: מילוי כלל התנאים הקבועים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי); התייצבות, בתוך 48 שעות מיום השחרור, בפני הממונה על תחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו, והתייצבות חוזרת בפניו בשבוע הראשון והשלישי של כל חודש; הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש, עד לתום תקופת התנאי ביום 28.4.2017; התחייבות מצידו של המבקש לבצע את תכנית השיקום של רש"א, מיום 6.2.2013, על כל תנאיה; איסור על המבקש לצאת מפתח ביתו בין השעות 20:00 ועד לשעה 06:00 למחרת, וזאת עד להחלטה אחרת. מסירת כתובת מדויקת של מקום מגוריו של המבקש, ופרטי ההתקשרות עמו; ובנוסף, הוזהר המבקש, כי אם יפר תנאי מתנאי שחרורו, שחרורו המוקדם עלול לפקוע.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.             היועץ המשפטי לממשלה - המשיב 1, עתר כנגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי), וביום 10.9.2013, התקבלה עתירתו. בפסק דינו, סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את הדו"חות שהונחו בפני ועדת השחרורים, ועמד על מהלך הדיונים השונים שהתקיימו בעניינו של המבקש. לאור הדברים האלו, נקבע, בפתח הכרעתו של בית המשפט המחוזי, כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מהמעשים בגינם הוא מרצה את תקופת מאסרו הנוכחית. בהקשר זה, הפנה בית המשפט המחוזי לפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש, מהם עולה שהוא היה "פעיל ודומיננטי" בתכנון הנחת מטען החבלה בסמוך לבית ספר לבנות במזרח ירושלים. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי לאחר שהמבקש וחברו נתפסו בסמוך למטען החבלה, רק האחרון סייע לחבלן לפרק את מטען החבלה, בעוד שהמבקש עמד בסירובו, הגם שנאמר לו כי החבלן המשטרתי עלול להיפגע, אגב פירוק המטען. בית המשפט המחוזי קבע, כי המסוכנות הנלמדת מהמעשים האלו, מתעצמת לאור העובדה כי הם נעשו על רקע אידיאולוגי. בהתייחס להליך הטיפולי שעבר המבקש, עמד בית המשפט המחוזי על ההתקדמות שנרשמה עד כה, אך לצד זאת הדגיש כי ההליך הטיפולי נמשך פחות משנה, והתמצה בשיחות עם עובד סוציאלי, מבלי שהמבקש "שולב בהליכי טיפול ושיקום מתקדמים יותר על מנת לבחון את התנהגותו באותם הליכים". יתר על כן,  בית המשפט המחוזי ציין, כי בדו"חות גורמי הטיפול לא הוצגה כל ראייה לכך שהמבקש "זנח את הקו האידיאולוגי שעמד ברקע ביצוע מעשיו". אשר לחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, נקבע כי לצד הסיכויים הנמוכים שניתנו בו לאפשרות שהמבקש יחזור לפעילות אידיאולוגית בלתי-חוקית, נאמר גם כי המבקש נמנע מלהבין את משמעות הפיגוע שתכנן; הוא מביע ניתוק רגשי מהמעשים; עודנו מגלה את המאפיינים הפסיכולוגיים שאפיינו את אישיותו בזמן ביצוע העבירות; ומתקשה להסביר איזו תועלת צמחה לו מהטיפול בשב"ס. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מהתנהגותו של המבקש במהלך החופשות לשחרורו המוקדם, משום שבעת החופשות שהה המבקש במעצר בית מלא. על יסוד הדברים האלו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח מסוכנותו של המבקש, לא הוכח ששחרורו המוקדם לא יסכן את הציבור או שיש לו סיכויי שיקום טובים, ולכן יש לבטל את החלטת ועדת השחרורים, מיום 30.4.2013.

בקשת רשות הערעור

5.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, גרם ל"תוצאה קשה מנשוא", ולפיכך יש לקבל את הבקשה משיקולי צדק. יתר על-כן, נטען, כי הבקשה שלפנינו מגלה סוגיה עקרונית, הנוגעת למידת התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטותיה של ועדת השחרורים. המבקש הוסיף וטען, כי במקרה דנן בית המשפט המחוזי חרג מהיקף הביקורת הנתון לו, והתערב בקביעות מקצועיות השמורות באופן בלעדי לועדת השחרורים. זאת, בנסיבות בהן ועדת השחרורים קיימה ארבעה דיונים בבקשתו של המבקש, והתרשמה ישירות מההתקדמות הטיפולית שעבר המבקש. עוד קובל המבקש, לעניין המשקל הנכבד שניתן לשאלת מסוכנותו, על אף שזו נלמדת מהעבירות שביצע בעבר, ולא מדו"חות עדכניים שנערכו בעניינו של המבקש. המבקש הוסיף, בהקשר זה, כי מעצם שילובו בסבב החופשות ניתן ללמוד על המסוכנות הנמוכה הנשקפת ממנו. אשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן בדו"חות גורמי הטיפול, אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר, מפנה המבקש למסקנתו של הדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי, לפיה קיים סיכוי נמוך מאוד להישנות העבירות בעתיד. בנוסף, לשיטתו של המבקש, מדו"חות גורמי הטיפול עצמם, עולה כי במהלך תקופת מאסרו הוא עבר טיפול, במהלכו הוא זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר. לראייה, מפנה המבקש לכך שבמהלך ראיון לעיתונות בשנת 2007, הוא קרא שלא לנקום פיגועים ביהודים. עוד טען המבקש, כי לא היה מקום לבסס את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על העובדה כי התוכנית הטיפולית בה השתלב כללה רק שיחות עם עובד סוציאלי. לשיטתו של המבקש, המדובר בהחלטה השמורה לגורמים המקצועיים, וחזקה עליהם כי אם היה נדרש טיפול מתקדם יותר בעניינו של המבקש, הוא היה מופנה אליו על-ידי גורמים אלה. עוד הטעים המבקש, כי אין בין כותלי הכלא מסגרת טיפולית מיוחדת לאסירים בטחוניים עם רקע אידיאולוגי, ולכן אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא השתלב בטיפול, רק לאחר המלצתה של ועדת השחרורים. עוד ציין המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לתוכנית השיקום המעובה, שהתאימה לו רש"א, כמו גם לנסיבותיו האישיות של המבקש. לנוכח האמור לעיל, עותר המבקש להיענות לבקשת רשות הערעור, ולהורות על שחרורו המוקדם מהכלא.

תגובת המשיבים

6.             המשיבים מתנגדים לבקשת רשות הערעור, וסבורים כי דינה להידחות, הן על הסף והן לגופו של עניין. ראשית, טוענים המשיבים, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, אלא שהיא נסובה כל כולה סביב עניינו הפרטני של המבקש, ולפיכך היא אינה עומדת בתנאי הסף המצדיקים מתן רשות ערעור. המשיבים מדגישים, כי כוחה של הלכה זו יפה במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה החלטה של ועדת השחרורים. לגופם של דברים, נטען על-ידי המשיבים, כי דינה של הבקשה להידחות, משום שהמבקש לא הצליח להראות ששחרורו המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור. המשיבים ציינו, בהקשר זה, כי טבען של העבירות בהן הורשע המבקש, בצירוף המניעים האידיאולוגים שעמדו ביסוד המעשים, מקימים "חזקת מסוכנות משמעותית", אותה המבקש לא הצליח לסתור. המשיבים הדגישו, כי המבקש החל בהליך הטיפולי רק לאחר שועדת השחרורים המליצה לו לעשות כן, וכי ההליך הטיפולי התמצה בשיחות פרטניות בלבד עם עובד סוציאלי. לעמדתם של המשיבים, מן הראוי היה לבחון את האפקטיביות של ההליך הפרטני, באמצעות שילובו של המבקש במסגרת טיפולית פתוחה יותר, עובר לשחרורו המוקדם. יתר על כן, המשיבים מטילים ספק בשינוי שעבר המבקש, בכל הקשור לתפיסותיו האידיאולוגיות, ומזכירים את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי שעמד ברקע מעשיו. זאת, בעת שקיים מידע מודיעיני של השב"ס "שיש בו אינדיקציה לתמיכת המבקש, או לכל הפחות, אי-הסתייגותו מהאידיאולוגיה הקיצונית". המשיבים הוסיפו וטענו, כי אף מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, ניתן להתרשם שהמבקש אינו מבין את משמעות מעשיו, ועולה כי הוא מנותק רגשית מהמעשים שבגינם הורשע. לפיכך, לשיטתם של המשיבים, אין בהליך הטיפולי שעבר המבקש בכדי לאיין את מסוכנותו. עוד טוענים המשיבים, כי בנסיבות העניין נתנה ועדת השחרורים משקל יתר לתוכנית השיקום של המבקש, להתנהגותו החיובית במהלך מאסרו, ולהשתלבותו התקינה בסבב החופשות. המשיבים טענו בנוסף, כי שחרורו של המבקש, בשלב זה, עלול לפגוע במידה חמורה באמונו של הציבור במערכת המשפט ובגורמי אכיפת החוק, והדבר יביא לפגיעה בהרתעת הרבים.

דיון והכרעה